יום שבת, 12 במאי 2012

עישון בשר


מזמן מזמן כתבתי כאן פוסט על מעשנת חבית מכוערת (Ugly Drum Smoker) – בעצם איך לבנות מעשנת בשר מחבית. ובפוסט ההוא כתבתי שעוד אפרט על איך מבשלים עם הדבר הזה.
אז היום הגיע היום. אפתח ואזכיר שמי שרוצה לבשל עם זה, צריך להיות מוכן להסריח ושכמו כל דבר אחר שקשור לבישול הכי חשוב להתחיל עם מיז אן פלאס (וגם וורק פלואו לא מזיק, אם עושים עוד משהו חוץ מ"רק" לעשן בשר) כל התהליך עצמו לוקח כ-3 שעות, אז לא הייתי מתכנן לצאת מהבית או להתרחק מהמעשנת יותר מידי.

מה שצריך:
כפיסי עץ יבשים – יש.
גחלים – יש.
מעשנת – יש.
בשר – יש.
מדליק פחמים – יש
פחמים – יש.


סוג הבשר שמתאים לעישון:
ניסיתי בעברי לעשן כל מיני סוגי בשר (בקר, עוף, פרגיות, עגבניות, נקניקיות, ביצים) אבל כשדיברתי עם ידידה שלי (שילדה לפני כשבוע) היא אמרה לי שלהם, כשגדלה, הייתה מעשנת ואבא שלה ניסה גם לעשן הכל והדבר שיצא הכי טוב היה רגלי הודו – אז ניסיתי ומאז אני לא מעשן שום דבר אחר.

משפט אחד על איחסון מרינדות:
 לא משפט אלא מילה – Ziplock. דבר גאוני, צריך לייבא את זה לארץ. שקית שבאמת אוטמת ואטומה, עבה ואיכותית. אם אתם מכירים מישהו שנוסע לארה"ב – תבקשו שיביא לכם, זה ה-דבר למרינדות (נוזליות ככל שתהיינה).




2 משפטים על כפיסי עץ:
בשביל לעשן צריכים כפיסי עץ יבשים, ראויים למאכל (היינו שהצמח הוא לא רעיל בעצמו ושאם היינו אוכלים אותו לא היה קורה לנו משהו). באופן עקרוני ניתן לרכוש כפיסי עץ בחנויות מובחרות (חנויות שמוכרות גרילים של וובר – בדרך כלל תימכורנה גם כפיסי עץ) אבל הכי טוב – תתיידדו עם גנן ותבקשו ממנו שיגיד לכם בפעם הבאה שהוא מוריד עץ פרי/אגוזים – כי אפשר לקחת את אלה – לחתוך אותם ולייבש אותם – והם מצוינים לעישון (אבל תמיד אפשר גם לקנות).


התהליך:
משרים את כפיסי במים העץ כ-4 שעות לפחות לפני ההדלקה, ולאחר שספגו את המים, מסננים (זה תורם להיווצרות עשן).
מדליקים את המעשנת - באופן עקרוני להדליק את המעשנת זה כמו להדליק מנגל (בשניהם מדליקים פחמים). אבל בהזדמנות זו אתן טיפ קטן בקשר להדלקת מנגל פחמים. בשביל להידלק מהר, פחמים צריכים זרימת אוויר מסביבם וברגע שמנסים להדליק אותם כשהם בתוך המנגל  - בעצם חוסמים כיוון אוויר אחד לגמרי (הברזל שהם מונחים עליו) ומצמצמים מאד זרימת אוויר מהצדדים (סה"כ הם בין 4 קירות של ברזל/נירוסטה/אלומיניום) ואז שוברים את הראש בניפנופים. לכן, אני מציע (ותנסו את זה – זה עובד) להניח את הגחלים על הרשת של המנגל להדלקה, להדליק את מדליק הפחמים ולהניח אותו מתחת לרשת, כך שהמדליק מדליק את הפחמים מלמטה והם מקבלים אוויר מקל הכיוונים. אז אפשר ללכת, לחזור אחריי 15 דקות  (בזמן הזה לסדר את הבשר שאנחנו הולכים לעשן על הרשתות של המעשנת) ו"להפיל" את הגחלים הלוחשות לתוך המנגל, להפוך את הרשת ולהתחיל לבשל. תנסו ותראו, זה עובד.



בכל מקרה – אחרי שהגחלים כבר בתוך המעשנת,  מוסיפים את כפיסי העץ שהשרינו וסיננו ודי מהר יווצר עשן סמיך וחזק. אז אנחנו נכניס את הרשתות, נכסה את המעשנת ונלך (אני אישית עומד לפחות עוד 10 דקות ליד המעשנת כי אני אוהב לראות את העשן ואני מת על הריח).

כעבור חצי שעה נחזור – נוודא שהעשן עדיין שם (יכול להיות שכפיסי העץ בערו וצריך להוסיף עוד) נוודא שהגחלים עדיין חמות (לפעמים יש בעיית זרימת אוויר והן כבות). ונלך לעוד חצי שעה (אז נעשה את אותן הבדיקות שוב, וגם נהפוך את הבשר שיהיה על הצד השני שלו) נלך לעוד חצי שעה (ושוב בדיקה) וחוזר חלילה – עד שהבשר המעושן מוכן.





והטעם – תענוג...
עישון טעים!



יום שישי, 27 באפריל 2012

הבעיות עם מאקרו


ההגדרה לצילומי מאקרו משתנה כתלות בצלם (אני שמעתי כבר על יחס 1:1, יחס 1:2 ועוד). באופן עקרוני, המשמעות היא שהאובייקט המצולם הוא גדול מאד בתוצר הסופי, כלומר שהאובייקט המצולם לצולם בהגדלה, (היסטורית, לפי וויקיפדיה, המשמעות היא שהאובייקט המצולם, על הנגטיב, היה יותר גדול מהגודל שלו במציאות), היום (שוב לפי וויקיפדיה – אני שמעתי דברים אחרים גם), צילום מאקרו מוגדר כצילום שבתמונה, האובייקט המצולם הוא גדול ממה שהוא בחיים (היינו, בעצם, ירדנו בכמות ההגדלה שהייתה פעם).
אבל אני משער שכל זה כבר ידוע לכם.
אני לא אתעסק בפנים הטכניים יותר של צילום המאקרו, גדולים וטובים ממני עשו זאת לפניי.
ככל שהנושאים הללו מעניינים אתכם ואתם מתחילים/מתקדמים בנושא, אני אשמח להפנות אתכם למקבץ כתבות שעשה בנושא ארז מרום, צלם טבע ישראלי (כתובת אתר הבית שלו היא: http://erezmarom.com/home), שהתפרסמו באתר (המומלץ לכשעצמו) dpreview (ראו http://www.dpreview.com/articles/6519974919/macro-photography-understanding-magnification).
במאמרים הללו יש התייחסות להרבה מאד נושאים טכניים והוא מכסה את כולם די בהצלחה (למי שאין לו בעיה עם אנגלית.

אני רוצה להתייחס דווקא לבעיות "שלא מדברים עליהן" בצילומי מאקרו של חרקים (שזה סוג הצילום שאני מחבב יותר), אלו הן הבעיות שיכולות להכריע כל אדם אשר מבקש לצלם מאקרו ושואל את עצמו, האם זה באמת שווה את זה? (ואני אנסה גם להציע פתרונות...)

הבעיה - שינה
הבעיה הראשונה שבה נתקלתי, והיא ללא ספק הבעיה הקשה ביותר היא השינה.
אני לא רווק, ויש לי ילדים, ואני עובד לא מעט (לפעמים עד 4 בבוקר).
אז השאלה הנשאלת היא איך, ביום היחיד שבו אני יכול לישון עד מאוחר (אצלנו זה שישי, כי שבת אני קם עם הילדים, שמתעוררים בסביבות 6:00 בבוקר), אני מצליח לגרור את עצמי מהמיטה ולצאת לצלם בשעה שכוחת אל של בין 5 ל-7.
התשובה – אני לא מצליח. מבחינתי זו הבעיה הקשה ביותר... אני מכוון שעון מעורר וכשהוא מצלצל, בלי להתעורר בכלל, אני מכוון אותו מחדש לשעתיים אחר-כך. לבעיה הזו מצאתי פיתרון אחד בלבד.

הפיתרון (שלי)
לקבוע עם מישהו נוסף.
אני לא מסוגל להבריז למישהו, זו שריטה אישית שלי. אם השעון המעורר שלי מצלצל בשלוש בבוקר כי קבעתי עם מישהו, חוש האחריות (המפותח קצת יותר מידי שלי) יגרום לי לגרור את עצמי מהמיטה, גם אם אני הולך תוך כדי שינה למקלחת (ואולי שוכח להוריד את הפיג'מה לפני שאני נכנס)– זה יקרה, פשוט כי אני לא יכול, מנטאלית להבריז למישהו (הצד השני – אני מתעצבן מאד אם מישהו מבריז לי).

הבעיה - רטוב
מה לעשות, בדרך כלל בשעות שבהן מסתובבים לצלם מאקרו, יש לחות (טל, גשם או מי אגמון). לא מזהירים אותך שזה יקרה, ואחרי הפעם החמש עשרה שאתה מתכופף על הברכיים והמכנסיים שלך נספגות במים, זה מתחיל לעצבן.

הפיתרון - מיגון
מיגון זה לא רק לרוכבי אופנועים, אלא זה גם כנגד מים. בחלק מחנויות ציוד הבניין ניתן לקנות בירכיות (זה גם עוזר נגד כאבי הברכיים וגם עוזר נגד המכנסיים הרטובות). באשר לרגליים – נעליים גבוהות וסגורות מעור זה הפתרון שלי.
והכי חשוב – מיגון למצלמה. הואיל ולפעמים מצלמים כשיורד גשם או מטפטף. אני ממליץ לשמור על כובע אמבטיה שקוף אחד בתיק הצילום למקרים כאלו (ואז לא צריך להפסיק לצלם בגלל שיורד קצת גשם).

הבעיה – איכס! זה מגעיל אותי!
יש אנשים שחרקים מגעילים אותם ויש אנשים שמתים לצלם מאקרו, אבל פשוט לא אוהבים לגעת בחרקים (דבר שמה לעשות, לפעמים צריך לעשות). לי אישית יש בעיה עם גמלי שלמה (לא אוהב אותם, לא אוהב לגעת בהם אבל מאד אוהב לצלם אותם).

הפיתרון - מורכב
יש כמה פתרונות אפשריים, כמו-  ללכת לפסיכולוג/טיפול תרופתי (יקר ולא ממש שווה את זה כשכל הבעיה שלך היא לגעת בגמלי שלמה), לא לצלם מאקרו של חרקים, לא להסתכל על תמונות של חרקים.
כשאני צריך להתמודד עם גמלי שלמה – אני משתמש בכפפות רכיבה (פעם רכבתי על אופנוע), מעבר לכך, אני משתמש בידיים (ואז אתה מרוויח את זה שהחרק רוצה לטפס לך על היד כי אתה חם).



בסופו של דבר, אני חושב שהתוצאות מצדיקות את כל המאמצים  (אתם תשפטו).






אם מישהו מכם נתקל בבעיות ופתרונות – אתם מוזמנים לכתוב ולשרשר את הצעותיכם/פתרונותיכם כאן (אני אשמח לשמוע על זה).

יום ראשון, 15 באפריל 2012

1 – 0 לטובים.

למי שלא יודע. פעם, לפני שנים רבות, הייתי ליטיגטור. למי שבאמת לא יודע – ליטיגטור זה עורך דין שמופיע בבתי המשפט.
אני נמשכתי לענף הזה של המשפט בגלל שחשבתי (בזמנו הייתי ילד טיפש) שבאמצעות המשפט ובתי המשפט ניתן יהיה לתקן עוולות של אנשים/שנגרמו על ידי אנשים או לאנשים.
במיוחד חרה לי כל הנושא של עוולות על רקע מסחרי (לא, לא לפי ההגדרה של חוק עוולות מסחריות) – היינו עוולות שנגרמו לאנשים עקב ניצול לרעה של כח מסחרי. דוגמאות קלאסיות לזה הן ניצול של מונופולין את יכולותיו ושליטתו בכדי לקבוע מחירים (מישהו אמר לכאורה תנובה?) או ניצול חוסר ידע של הצרכן על מה שהוא קונה בכדי לדחוף לו משהו אחר (ופה אין לכאורה – תנובה (הפרשה של תנובה והסיליקון בחלב)).
וגם על "הרעים" צריך להגן (לא רק זה, אלא שהרעים משלמים הרבה יותר טוב מהטובים, והנשמה לא נסחטת לך עד שאתה רואה מהם כסף).
אז הלכתי להתמחות במשרד שמגן על ה"רעים" – חברות גדולות. והתמקדתי בתחום של תובענות ייצוגיות, כי זה מה שעניין אותי (הרי איזו עוד דרך יש להגן על קבוצה של מסכנים שנפגעו כל אחד מעט?).
ואז ראיתי שגם הרעים נפגעים כמו כולם...
אני זוכר, הלכתי לרשות ההגבלים העסקיים לצלם חומר מתיק חקירה שהתנהל כנגד אחד מלקוחות המשרד (דבר רגיל בשביל מתמחה במשרד גדול לעשות). ועמדתי וצילמתי, הרבה.
צילמתי במכונת צילום שנמצאה בתוך הרשות, כי הרי אסור להוציא את התיק מחוץ למשרדי רשות ההגבלים העסקיים (חס וחלילה לקחת אותו למשרד שלך ולצלם שם – איפה שזה עולה כמעט כלום).
וכשסיימתי, הגיע האיש שאחראי על הצילומים ברשות ההגבלים, הסתכל על המונה של המכונה ואמר לי כמה אני צריך לשלם.
זה היה משהו כמו 300 ש"ח עבור 100 עמודים (אל תתפשו אותי במילה עברו כמה וכמה שנים).
כן כן, 3 ש"ח לעמוד.
קיבלתי חשבונית שהייתי צריך ללכת לשלם בבנק הדואר (מזל שעוד היה פתוח). ושילמתי מכיסי (אחר כך קיבלתי החזר מהמשרד כמובן).
אבל רתחתי מזעם.
זה היה לא הרבה זמן אחרי שהייתי סטודנט (בדרך כלל ההתמחות מגיעה אחרי סטודנטיות), וליד הבית שלי היה מכון צילום שבו שילמתי 15 אגורות לעמוד (1/20 ממה ששילם בסופו של דבר הלקוח שלנו עבור הצילומים ברשות ההגבלים העסקיים).
ואז אמרתי לאחת מעורכות הדין במשרד (שלימים נהייתה שותפה שם) – שלדעתי צריך לתבוע את רשות ההגבלים העסקיים בתביעה ייצוגית (דרך אגב, זה היה לפני חוק תובענות ייצוגיות, למי ששאל).
הסיבה בעיניי היתה שרשות ההגבלים העסקיים ניצלה לרעה את מעמדה כמונופולין בתחום העתקת מסמכיה. הרי לא היה אף אחד אחר שנתן שירותי צילום בתוך הרשות, ואני לא יכולתי להוציא את המסמכים מתוך הרשות, אז הלכה למעשה אין כל תחרות בתחום הזה והמחיר שהרשות קבעה לעמוד היה פי 20 ממחיר תחרותי. וזה עוד רשות ההגבלים העסקיים!
אותה עורכת דין חייכה ואמרה שזה לא מסוג הדברים שהמשרד יסכים להתעסק איתם.
אני היום יודע, מניסיוני, שההתעסקות הזו היא מלוכלכת, מתסכלת, מעצבנת ולא מתגמלת (אתה אף פעם לא תקבל גמול בשיעור שבאמת יצדיק התמודדות עם כאב הראש של תביעה ייצוגית) והשופטים תמיד יסתכלו עלייך בעין עקומה (וזה לא משנה שמי שאתה תובע הרוויח 50 מיליון ש"ח על ידי זה ש"גילח" 20 אגורות מכל לקוח שנכנס לו לדלת במשך 7 שנים) ואני הגשתי כמה תביעות כאלו בעבר.
ואז קמו שני עורכי דין, עו"ד יחזקאל סיבק ועו"ד גלי עציון ועשו מעשה - הם הסכימו לקחת על עצמם ניהול של תביעה ייצוגית כנגד רשות ההוצאה לפועל ("ההוצל"פ").
מה עשתה ההוצל"פ אתם שואלים?
אותו הדבר כמו ראשות ההגבלים העסקיים.
ההוצל"פ החליטה בשנת 93 שהיא גובה 3 ש"ח לצילום מסמכים על ידי פקיד (סכום שערוריתי כבר אז) אבל עד סביבות שנת 2006 אנשים יכלו להוציא את התיקים הפיזיים שלהם ולצלם בעצמם, במחיר זול יותר. מסביבות 2006 כל התיקים נסרקו ועכשיו אין לאף אחד ברירה אלא לבקש מפקיד ש"יצלם"(ידפיס) את המסמך. אתה לא יכול לבחור רק עמוד מסויים מהמסמך ואתה לא יכול לעיין במסמך לפני ההדפסה (אלא בנסיבות מסויימות). אז רצית החלטה של 10 עמודים – שלם 30 ש"ח (וזה לא כולל את הטירטור של ללכת ולשלם באמצעות בולי דאר).
עכשיו – מי שנכנס להוצל"פ הוא גם ככה במצב לא פשוט. אם אתה חייב – אז יש סיבה שאתה חייב (אין לך כסף), ואם אתה זוכה – אז כבר הוצאת כ"כ הרבה בשביל להגיע להוצל"פ שממש לא בא לך להוציא עוד, אבל להתווכח עם ההוצל"פ זה עוד יותר יקר.
אז שני עורכי הדין הללו הגישו תובענה ובקשה לאשר אותה כתובענה ייצוגית. – שאפו על ההשקעה הנכונות והמאמץ (במיוחד כנגד המדינה שלה יש אמצעים בלתי מוגבלים להתגונן – האמצעים שלנו (הרי אנחנו מממנים אותה)).
וביום 25.3.2012 נתן כבוד השופט סולברג (אחד מהשופטים הרציניים במחוזותינו) את החלטתו בבקשה.

בראשי פרקים, זה מה שהוא אמר (בציטוטים) –
·         " קביעת אגרה בשיעור שמגלם בחובו רכיבים נוספים מעבר לעלות הצילום, בשיעור בלתי סביר, פוגעת ללא צידוק בזכות הגישה לערכאות" (פסקה 16 להחלטה).
·         "מן הנתונים שהוצגו על-ידי הצדדים עולה כי שיעור האגרה שגובה המשיבה גבוה עשרות מונים מעלות העתקת המסמך בפועל. כאמור, עלויות העתקה ועיון במסמכים, בערכאות משפטיות, וכן גם בגופים ציבוריים אחרים, הן בשיעורים נמוכים במידה ניכרת מן האגרה שנקבעה בתקנות. בבתי משפט מוצבות מכונות צילום ומחירו של צילום הוא 30 אגורות לעמוד" (פסקה 20 להחלטה).

והציטוט שאני הכי אוהב:
·         "מדובר בשירות מונופוליסטי של המשיבה, אין ניתן להעתיק או לצלם את מלוא מסמכי תיק ההוצל"פ בדרך אחרת, וגביית אגרה בסכום של 3 ₪ לעמוד אינה סבירה. הבקשה לאישור תביעת ההשבה מהמדינה כתובענה ייצוגית מתקבלת." (פסקה 46 להחלטה).

עכשיו, בואו נהיה ריאליים – הרי אין סיכוי שזה ייגמר בזה. אנחנו יודעים שזה יתגלגל לפחות עוד ערכאה אחת, וגם אחר כך יהיה דיון ודיון נוסף ואז עוד צריך לדון בתובענה לגופה (לא סתם ראבי נגד תנובה נהפך ליורשי ראבי נגד תנובה ושמש נ' רייכרט נהפך ליורשי רייכרט נ' שמש). אבל...
יש מקום להגיד כל הכבוד לעורכי הדין ולשופט (דבר שאני בדרך כלל לא עושה). פשוט כי מגיע להם.
אז,
כל הכבוד לכם, החברים הנכבדים יחזקאל סיבק וגלי עציון שראיתם עוול, ניסיתם לתקנו והתמדתם והצלחתם (גם אם זה יהיה רק שלב אחד בסולם) – על אף שכר הטרחה הזעום שנפסק לכם, שאני בטוח שלא שיקף אפילו קמצוץ מהעבודה שבאמת עשיתם בתיק. מגיעה לכם הערכה (והערכתי נתונה לכם).
כל הכבוד לך – כבוד השופט סולברג, שעל אף שאני בטוח שאתה לא ממש זקוק להערכתי, היא נתונה לך. על כך שראית לנכון לתקן עוול ובהחלטה אמיצה (ונדירה לבתי המשפט במחוז ירושלים – שבדרך כלל נוטים לתקוע יתדות בגלגלי תובענות ייצוגיות) אישרת תובענה ייצוגית אשר (לדעתי) בהחלט ראויה להתדיינות בדרך של תובענה ייצוגית.

לסיכום
עשיתם לי את הפסח ו(קצת)החזרתם לי את האמונה בבתי המשפט...


ומחיוך אחד (שלי) – לחיוך אחר...

יום שלישי, 3 באפריל 2012

וורק פלואו (פוסט לפסח)

הקדמה קלה - פוסט זה הוכן מראש ושוחרר באמצעות מערכת תיזמון. אם המערכת דפקה משהו בפוסט, אנא הודיעו לי...

ולעניין:
לא,
וורק פלואו זה לא קללה בפולינזית עתיקה.
וורק פלואו זה מה שמבדיל בין שף לטבח או עקרת בית.

מישהו פעם אמר לי (בשלהי עבודתי בתור שף) שכשמשלימים על שעת עבודה שלך בתור שף, הם משלמים על הזמן שלך, ואתה, כדאי שאתה תהיה מוכן לנצל את הזמן הזה כדי להכין להם את מה שהם צריכים עד תום. התאריך היה ה-1 לינואר 2006, עבדתי בתור שף ראשי של בית משוגעים (החלפתי מישהו שיצא לחופש) בסידני (אוסטרליה). הטמפרטורה בחוץ היית 43 מעלות צלזיוס (ובתוך המטבח לא היה קר יותר).
הגעתי ב-8 בבוקר, סיימתי ב-13:00 אחה"צ. בישלתי ארוחת בוקר, צהריים וערב  (שהשארתי עם הוראות חימום) ל-50 איש כ"א והיה לי רק עוזר טבח אחד.
איך עשיתי את זה?
התשובה – סדר ותכנון זמן.
זה דבר ששפים וותיקים עושים בלי לחשוב פעמיים (וגם בלי להצטרך לכתוב אותו). אבל טבחים מתחילים יכולים לשבת על זה שלושת רבעי שעה עד שהם מבינים איך ולמה לעשות מה ומתי.
ואני אסביר.
כששף מקבל תפריט לארוחה שהוא הולך לבשל במיוחד, הוא מתכנן את הזמן, את המרכיבים ואת האמצעים העומדים לרשותו כך שהכול יהיה בניצול מקסימלי.
לדוגמה:
מרק עוף, עוף צלוי, תפוחי אדמה בסגנון אנה ותירס ופלפל לסדר פסח.
אני יודע שלמרק אני צריך רגליים של עוף, סלרי, תפוחי אדמה, בצל, גזר ופטרוזיליה קצוצה.
אני יודע כמה זמן ייקח ל להכין את כל זה ואני יודע כמה זמן ייקח לזה להתבשל (כ-45 דקות).
את העוף הצלוי אני יודע שאני רוצה למלא ברוזמרין ושום ושאני צריך: לשטוף את הרוזמרין, לקלף את השום, לשטוף את העוף מבפנים, לתבל אותו ולהוציא לו את עצם המשאלות, למלא אותו ולתפור אותו ושזה ייקח לי רבע שעה. וחוץ מזה הוא צריך להיות כשעה וחצי בתנור.
לתפוחי אדמה אנה אני יודע שאני צריך לקלף תפוחי אדמה, לזקק חמאה, ולמרוח כלי בישול בחמאה המזוקקת ולתת לה להקשות לסדר את התפודים בכלי הבישול לאפות כ-20 דקות לפני ההגשה.
והתירס והפלפל – אני יודע שאני צריך לשטוף ולקצוץ את הפלפל ולטגן אותו יחד עם התירס לפחות 10 דקות (ולתבל, כמובן). ואני יודע כמה הכל ייקח לי.
אז איך אני מסדר את זה שבשעתיים תהיה ארוחת סדר?
ככה:
תנור – 185 מעלות.
מתכון
הכנה (מיז אן פלאס או "מיז")
זמנים
סדר עבודה
מרק עוף
שטיפה, קילוף וקיצוץ בצל, גזר, סלרי, תפוחי אדמה, שטיפת העוף, קיצוץ פטרוזיליה.
16:00



16:25

16:50


17:15

17:25


17:35

17:50




18:00
1.   הכנת מיז לעוף הצלוי + הכנת עוף לצליה + הכנסה לצליה. [העוף צריך להיכנס ראשון – כי לוקח לו הכי הרבה זמן להתבשל ותוך כדי שהוא בתנור, אפשר לעשות דברים אחרים]
2.  הכנת מיז למרק עוף + הכנת מיז לפלפלים ולתפוחי האדמה.
3.   הפיכת העוף הצלוי והכנת מרק העוף. [מרק העוף הוא הדבר השני שצריך לעלות על האש הואיל ויש לו זמן בישול של 45 דקות]

4.  סידור תפוחי אדמה בכלי הבישול.

5.  הפיכת העוף שוב והכנסת תפוחי האדמה לתנור [לזכור שהם צריכים להיות בתנור כ-20 דקות].

6.  סיבוב העוף בפעם האחרונה והכנת התירס והפלפל [שדורשים כאמור רק 10 דקות בישול].

7.  הוצאת העוף למנוחה. סגירת התנור והשארת תפוחי האדמה לשמירת החום, העברת התירס והפלפל לכלי הגשה.סגירת האש מתחת למרק.

8.  הגשה לשולחן
עוף צלוי
שטיפת רוזמרין, קילוף שום, הכנת תערובת תיבול, שטיפת עוף והוצאת עצם משאלות.
תפוחי אדמה אנה
זיקוק חמאה (נעשה שבוע מראש) שטיפה וקילוף תפוחי אדמה, פריסת תפוחי אדמה.
תירס ופלפל
שטיפה וקיצוץ פלפלים



כל המשמעות של הפוסט הזה היא להדגים איך בחצי שעה של לשבת ולחשוב על מה אתם מכינים לארוחה, ואיך כדאי לתזמן את זה לניצולת מקסימאלית של הזמן שלכם (ולא, לקצוץ את כל הירקות לכל המנות שלכם יחדיו היא לא תמיד ניצולת הזמן המקסימאלית). אתם תוכלי לחסוך לכם זמן בסה"כ (ובכך גם לחץ).

מתנצל שאת הפוסט הזה לא מלווה שום אלמנט גרפי...


כן, זה מסודר בטבלה, ככה גם אני עובד כשאני עושה ארוחות גדולות ומורכבות וככה אני עבדתי כשהתחלתי לעבוד בתור טבח/שף. ואני ממליץ לכל אחד לנסות את זה. אתם תראו שזה חוסך זמן...

יום חמישי, 22 במרץ 2012

"להתאבד" על תמונה...


אני לא מאמין בלסבול.
אני גם לא מאמין בלמות בשביל משהו. אני חושב שעדיף דווקא לחיות בשביל אותו משהו, כי מוות (למיטב ידיעתי  ואמונתי) הוא הסוף, אחריו לא ניתן לקדם עוד את אותו המשהו עבורו מתת.
אני גם לא חסיד כל כך של מוות סתמי.
ולמה אני כותב את כל זה?
מישהו פעם אמר לי שאיכות התמונה נמדדת ב-עד כמה הצלם סבל בשביל לצלם אותה.
כן, זה היה בצחוק (אני חושב).
אבל – לפני שבועיים הייתי בפלמחים וצילמתי כמה תמונות נוף. זה היה יום שהתחיל כיום חם אבל כשהגעתי לפלמחים, הדבר היחיד שהיה חם היו המים. היו רוחות מקפיאות ואני הגעתי בסנדלים ומכנסיים קצרות וחוץ ממני היה שם רק עוד משוגע אחד (שאת שמו לא אחשוף). שנינו העמדנו חצובות, הכנו מצלמות ופילטרים וצילמנו.
לא היו כמעט עננים, מה שיצר שקיעה לא מרשימה כ"כ ואחרי השקיעה אני נשארתי לעשות כמה חשיפות ארוכות במיוחד (המשוגע השני עשה בשכל והלך הביתה...).
אני חטפתי דלקת במיתרי הקול, סינוסיטיס, חום, צמרמורות שלא עזבו אותי במשך שבוע, וכאב גרון ושיעול שמלווים אותי עד היום.
ותמונה אחת....

לפני הרבה שנים סיימתי קורס חובשים. היה לי חבר אחד מהקורס שיצא יחד עם אחיו לטיול, שאחיו ליווה כמלווה עם נשק. הם עמדו ליד מצוק והאח צילם את החבר שלי. האח לקח כמה צעדים אחורה בשביל לקמפז מחדש את הפריים ונפל מהמצוק. הוא גסס על מדף של המצוק ולקח שעות עד שהצליחו להגיע אליו (יחידת חילוץ) וחבר שלי, החובש, לא יכול היה לעשות כלום לעזור לו. אני זוכר את הסיפור הזה עד היום ואת הפנים של אותו חבר כשבאתי לבקר אותו בשבעה.

יש הרבה לקחים שאפשר ללמוד מזה. הלקח שאני למדתי מזה בזמנו היה לא ללכת עם המצלמה צמודה לעין. אני חושב שהלקח שהייתי צריך ללמוד מזה הוא שעם כל הכבוד לתמונה, היא לא שווה את הבריאות (למעט במקרים מאד מאד מיוחדים).

אז – האם התמונה הזו שווה את הבריאות?


יום חמישי, 8 במרץ 2012

ביוטי דיש תוצרת בית...


מהו ביוטי דיש?
כמאמר מורי ורבי – "ביוטי דיש הוא משהו שגורם לאנשים יפים להיראות יפים יותר ולאנשים שלא – לא".
אבל ברצינות, בצילום מדברים הרבה על אור רך ואור קשה וגם אור מפועפע (תרגום חופשי מהמילה "diffused" באנגלית). ביוטי דיש נותן אור שהוא משהו באמצע...
הוא מורכב משני חלקים – צלחת שמחזירה את האור לצלחת גדולה יותר שמחזירה את האור לכיוון המקורי – רק שבכך בעצם גדל מקור האור מפלאש קטן לדבר בגודל של קערת סלט (פלוס מינוס).
הייתה תקופה שהתלבטתי אם לרכוש אחת כזו והדבר שהכי הרתיע אותי היה (כמובן) המחיר. לא שחסר כסף, אבל להוציא 400-1,000 ₪ על ביוטי דיש זה בעיניי קצת מגוחך, מה גם שמדובר בסה"כ ב-2 קערות.
אז נתקלתי בפוסט הזה http://www.diyphotography.net/just-fab-s-turkey-pan-beauty-dish בבלוג שאני קורא וממליץ עליו בחום. והחלטתי לעשות מעשה ערב אחד.
הלכתי להום סנטר וקניתי מצרכים:
קערת סלט גדולה מפלסטיק, קערת מרק קטנה מפלסטיק (מאותו סט), מסורית, מוט ברזל עם הברגה בקוטר ¼ ואומים שמתאימים לו.
בבית היו לי – מברג פיליפס, טוש וסרגל.


עכשיו, הואיל וברגע שחותכים את המוט – אי אפשר להשחיל יותר אום על הצד שחתכת – הייתי צריך לתכנן איך לעשות את זה בקפידה...
1. לוקחים את הקערה הקטנה ושמים אותה על הבסיס של הקערה הגדולה ומציירים עם טוש את היקפה. אחר כך עושים את אותו הדבר עם הפלאש שאתם רוצים להשתמש בו (sb-700 אם שאלתם). האמת – חשוב שתדעו את הדברים האלו לפני כן, אחרת אתם עלולים להיתקע עם קערות שלא מתאימות. 
2. מודדים מרחק בין החורים המיועדים להברגה (זה שרירותי – רק לוודא שהמרחק מספיק כדי שהפלאש יוכל להיכנס לקערה הגדולה ללא הפרעה) ומסמנים את החורים על שתי הקערות. 
3. מחוררים את שתי הקערות (אני השתמשתי במברג פיליפס כי התעצלתי לעלות להביא את המקדחה – מה שגרם להרבה מאמץ ולזה שזה לקח גם לא מעט זמן).















4. חותכים את החור שסימנתם לפלאש בבסיס הקערה הגדולה.

5. משחילים אום על המוט מלמטה (עד כמעט הקצה) ומעבירים את המוט דרך החור בקערה הגדולה.
6. משחילים אום מהצד השני של המוט, כך שעכשיו הקערה הגדולה תפוסה על ידי שני אומים  שמקבעים אותה על המוט. 
7. משחילים עוד אום (שיתפוס את הקערה הקטנה מבפנים. 




8. משחילים את הקערה הקטנה על הבור ועל זה משחילים עוד אום (כדי שיהיה מה שיתפוס את הקערה הקטנה). משעירים כמה ס"מ רווח (כדי שאפשר יהיה להזיז את הקערה הקטנה לאורך המוט ליצור גישה יותר קלה לפלאש עצמו כשהוא מחובר לביוטי דיש) וחותכים את המוט.
9. חוזרים על פעולות 5 עד 8 עם החורים הנוספים בשתי הקערות.

    התוצאה – לפניכם:

    המחמאה הכי גדולה הייתה כשאישתי נכנסה והסתכלה על זה ואמרה "כמה זה עלה ומתי קנית את זה?".
    והתשובה – לא קניתי את זה, בניתי את זה...

    וההפרש – בחנות –500+ ₪ (כולל מתאם) בתוצרת עצמית – 58 ₪ מהום סנטר וחצי שעת עבודה....

    יום חמישי, 23 בפברואר 2012

    שינוי כיוון

    טוב, למי שקורא את זה (ויודע שאני לא כתבתי כבר הרבה זמן) - לא, אני לא מפסיק להיות עו"ד (כי השעות הנוחות, התנאים הנהדרים, הכסף המצויין והעבודה המעניינת הם כ"כ כיפיים). השאלה היא יותר של כיוון הבלוג.
    Let's face it, אני לא אוהב כ"כ לכתוב על משפטים ועריכת דין (למרות שמידי פעם מתפלק לי Rant משפטי, או התדיינות בנושא משפטי). ואני כן אוהב לכתוב על אוכל.
    אבל...
    נוספה לי אהבה חדשה-ישנה, ועליה נראה לי שאני מאד אשמח לכתוב (יותר ממשפטים בכל מקרה).
    על כן, אני מכריז על הוספת כיוון לבלוג. וכיוון זה הוא - צילום!
    מי שמכיר אותי טוב, יודע שאני התחלתי לצלם בערך בגיל 16-17. תוך כדי זה שהשאלתי את מצלמת הפנטאקס honeywell (שמשום מה קראו לה כך כי, למיטב ידיעתי, היצרן היפני חשב שהוספת שם אמריקאי שכזה יעזור לחברה יפנית לפרוץ לשוק האמריקאי) של אבי (המצלמה הזו עובדת עד היום ואין עליה). עם עדשת פריים של 50 מ"מ (לדעתי) ותו לא.
    לא ממש ידעתי מה אני עושה אז. ההנחייה של אבא הייתה שאם המחט נמצאת בחור בין ה + ל - אז החשיפה היא טובה, אם לא - צריך לשנות או את המהירות או את הצמצם (לא ממש התדיינו בנושא עומק שדה, אסא וכד'). 
    את הסרט היית מטעין מאחורה, ומגולל אותו ביד. את האסא של הסרט (וכן, אני עדיין קורא ואמשיך לקרוא לזה אסא (ASA) ולא אכפת לי ש"היום קוראים לזה ISO") הייתי מכוון על ידי משיכת הכפתור של המהירות למעלה, סיבוב והחזרה. ואם הייתי שוכח את זה - היו לזה השלכות על כל הסרט. לפתח עלה הרבה (מה שאומר שלא צילמתי הרבה תמונות וחשבתי על כל תמונה שצילמת לפני שצילמת אותה-במיוחד בגלל שבאותו זמן עבדתי בבורגראנץ' והרווחתי הרבה פחות משכר מינימום). וכמו כל שאר העולם - גם אני פחדתי מפלאש (עוד על כך בהמשך...).
    את כל התמונות של הכיתה שלי לספר המחזור שלי צילמתי עם המצלמה הזו (שהייתה כבר אז בת 20+ - היום היא עברה את ה-40 לדעתי).
    לאחרונה (לפני יותר מ-8 חודשים) החלטתי לפנק את עצמי וקניתי לי Pentax Honeywell היא עלתה לי 100 ש"ח (כולל עדשת 35 מ"מ) והוספתי לה עדשת פריים טלפוטו של 200 מ"מ (וואו!) בכ-50 ש"ח. והכל - מebay.
    אני חייב להגיד שאני לא מסוגל להסתכל על המצלמה הזו בלי לחייך.
    לא יודע למה. אבל המראה שלה, המשקל שלה בידיים (כבד, המצלמה עשוייה מפלדה כלשהי), הריח של הנרתיק שלה (נרתיק חיקוי עור שבא עם המלצמה כשקנית אותה ובפנים יש לבד מוזר כזה) פשוט מעלה זכרונות פשוטים וטובים.
    והמצלמה הזו, לדעתי, תשרוד אסון גרעיני (יחד עם הג'וקים). פעם כשלקחתי אותה לתיקון, אמרו לי בחנות שגם אם טנק יעבור על המצלמה הזו, היא תמשיך לעבוד...
    אז פנטקס – כי כבר לא עושים אותם היום כמו פעם (לא שאני יודע איך פנטקס בימינו – אני עם ניקון)....

    יום חמישי, 16 בפברואר 2012

    הצעת חוק העונשין (הצעת חוק איסור צריכת זנות), תשס"ח-2008

    ולעניין משפטי נטו –
    בעקבות כתבה בידיעות (שהופיעה גם ב-Ynet : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4188537,00.html) החלטתי לכתוב את השורות הבאות:

    הצעת חוק העונשין (הצעת חוק איסור צריכת זנות), תשס"ח-2008

    אפתח בהצגת העמדה של הח"כים הנכבדים...

    העובדות:
    חברי הכנסת - אורית זוארץ, אורי אורבך, זבולון אורלב, דוד אזולאי, אורי  אריאל, אריה ביבי, זאב בילסקי, מיכאל בן-ארי, יצחק  וקנין (שהוא מורה למכונאות רכב), נסים זאב, חנין זועבי, ציפי חוטובלי (עו"ד!!!), אחמד טיבי, רוברט טיבייב, שלי יחימוביץ', יעקב כץ, סעיד נפאע (עו"ד!!!), מרינה סולודקין, ציון פיניאן, אברהים צרצור, נחמן שי, עתניאל שנלר ורונית תירוש הגישו יחדיו הצעת חוק לממשלה. הממשלה, המורכבת ממומחי המשפט של מדינת ישראל, אישרה אותה.

    הצעת החוק היא די פשוטה והיא קובעת שכל מי שצורך שירותי מין בתשלום יבצע עבירה פלילית, וכמאמר הצעת החוק:

                "206. (א) הרוכש שירות של מעשה זנות, דינו – מאסר שישה חודשים."

    ההצעה הזו מטילה אף תשלום פיצויים ל"נפגע" ואם בית המשפט מחליט שלא ליתן פיצויים – עליו לנמק מדוע.

    בנוסף, קובעת הצעת החוק שאם אדם מורשע לראשונה בעבירה הזו, אז בית המשפט רשאי לתת צו מבחן ל"טיפול בקהילה" גם בלי הרשעה.
    החוק מוסיף ונותן זכות לקצין משטרה להתלות הליכים כנגד מי שחשוד בעבירה כזו, בנסיבות מסויימות (ובתנאי שהלקוח יעבור "חינוך מחדש בכפייה" כהגדרת הסניגוריה להלן).

    הנימוקים (מתוך הצעת החוק):
    1.       "הזנות הינה תופעה שלילית מיסודה, היוצרת פגיעה בוטה בכבוד האישה וחירותה, בשוויון זכויותיהן של נשים בחברה, ובזכותה של האישה על גופה." (שימו לב לרטוריקה – אין גברים שהם זונות ואם יש, הרי שזכויותיהם לא ראויות להגנה...)
    2.       "על מנת להיאבק בזנות ובסחר בנשים, לא די במאבקן של רשויות האכיפה בסרסורים ובסוחרים, כי אם יש להקטין את הביקוש לזנות, ולפעול נגד החוליה בשרשרת הזנות שהייתה עד היום סמויה מן העין – צרכן הזנות."
    3.       "מתוך אמונה כי חינוך הינו הדרך היעילה והנכונה ביותר להתמודד עם תופעה זו, מוצע להקים תוכנית הדרכה ללקוחות, אליה ישלחו אנשים שנעצרו לראשונה בגין עבירה זו."


    סייג (מתוך הצעת החוק):
    "הצעת חוק זו אינה מבקשת לשלול את חומרתה המוגברת של העבירה הנוצרת כאשר הלקוח רוכש מין בתשלום מקורבן סחר או אישה המכורה לסם, אז מתרחשת עבירת אונס, וחל למעשה סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין".


    כנגדם התייצבה (במפתיע) הסניגוריה הציבורית בתגובה מנומקת, על ידי ד"ר חגית לרנאו, עו"ד, שלהלן עיקריה:

    1.       הצעת החוק היא עוד נידבך בקרימינליזציה בחברה הישראלית כאילו שהחוק הפלילי יהווה פיתרון קסום לבעיות חברתיות.
    2.       הצעות החוק היא היחידה המוכרת לסניגוריה המבקשת להשתמש במשפט הפלילי ככלי לאכיפת אמצעים חינוכיים ותיצור, הלכה למעשה, חינוך מחדש בכפייה.
    3.       ישנה מחלוקת חברתית על דרך הטיפול בזנות.
    4.       הצעת החוק תגביל את חופש ההתקשרות ואת יכולותיהם של פרטים לממש את רצונם החופשי, בהסכמה.
    5.       ההצעה לא מתמודדת עם הפגיעה בנותני שירותי הזנות. להיפך- היא רק תגרום לשירותי הזנות "לרדת למחתרת" דבר אשר ייצור פתח לפעילות עבריינות חריפה יותר (דוגמאות – תקופת היובש בארה"ב, עניין הסמים הקלים).


    ואני מודה, שאמנם לא חשבתי על כל הטיעונים שהסניגורית הנכבדה ציינה וכולם טובים בעיניי, אבל יש לי כמה משלי (וגם קצת הרחבה על מה שהסניגורית הנכבדת כתבה):

    1.     מוסר כליות והתוואי החוקי בישראל, ככל שהוא נוגע לשירותי מין.
    כיצד ייתכן, שמנסחי הצעת החוק כותבים ש"הזנות הינה תופעה שלילית מיסודה" אולם אין כל איסור בחוק על מתן שירותי זנות?
    יש בחוק העונשין 13 סעיפים הנוגעים לזנות. סעיפים אלו כוללים, בין היתר, הגדרה של סרסרות כעבירה פלילית, שידול לזנות, לחיות על רווחי זונה, ניהול בית בושת, השכרת נכס לשם ניהול בית בושת, איסור על פרסום שירותי זנות, ועוד...
    בשום מקום לא כתוב שהזנות עצמה היא אסורה!
    מדוע?
    איך, כחברה, ניתן להגדיר את כל מה שקשור בזנות כעבירה פלילית, אך לא את הזנות עצמה?
    ומדוע, במקום לדון בבעיה זו (והיא אכן בעיה) בוחרים חברי הכנסת להוסיף עוד נדבך לרשימת האשמים – הלקוח. עוד מעט יכתבו שלהגיד את המילה "זונה" זה עבירה פלילית אבל להיות זונה –זה לא.
    ברור לי שיש הרבה ניצול של נשים למטרות זנות, יש סחר בבני אדם וכל אלה דברים איומים שיש לטפל בהם. אבל בתור עו"ד – בואו נבחן את מקרה הקיצון (הלא כ"כ קיצוני):
    ישנה סטודנטית בת 25, שמעדיפה לקבל 500 שקל לשעה בשביל לשכב עם גברים במקום לקבל 25 ש"ח לשעה מטיפים במלצרות (ויש מקרים כאלו), והיא מתקשרת לצורך עניין בהסכם עם אדם בוגר ובריא בנפשו ובגופו לשם מתן השירותים. איך יכול להיות שהוא עובר עבירה פלילית והיא לא?!
    אם הזנות היא תופעה שלילית מיסודה, בנסיבות האמורות שניהם צריכים להיראות כמי שעברו עבירה ולא רק הלקוח. אחרת אנחנו כחברה נותנים חנינה למי שלא מגיע לו.

    2.     פגיעה בחירויות הפרט של הלקוח.
    אני ליברטריאן, מה שאומר שאני אוהב את זכויות הפרט שלי, אם זו הזכות לשאת נשק, להצביע, לא לשלם מיסים או ללכת לזונה. זה לא אומר שאני אעשה את כל אלו (אני משלם מיסים, לא נושא נשק ולא הולך לזונות). אבל אני לא אוהב שמגבילים את חופש הפרט שלי. וכל פעם שמגדירים עבירה נוספת – חוצבים עוד חתיכה (קטנה ולא רלוונטית ככל שתהא) מחופש הפרט שלי. החתיכות הללו מצטברות, וחברי הכנסת בונים לעצמם בתים מהן וזה מרתיח לי את הדם.

    3.    פגיעה בחופש העיסוק
    ושוב אומר - אני ליברטריאן, מה שאומר שאני אוהב את זכויות הפרט שלי וגם את של כל שאר האזרחים איתי. אם יש אישה (או גבר) בוגרים בנפשם שבוחרים באופן מודע וחופשי לעסוק במקצוע העתיק בעולם (ויש כאלו). אזי הפיכת לקוחותיהם לעבריינים תפגע בחופש העיסוק שלהם וזה-דבר פסול בעיניי. הראיה – ח"כ אורית זוארץ, יוזמת הצעת החוק, מתלוננת שזונות מטרידות אותה הואיל והיא פוגעת להן בפרנסה (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4189955,00.html)

    4.     חינוך מחדש בכפייה - המדרון החלקלק
    כשקראתי את הצעת החוק, הדם שלי רתח בנושא הזה. כשקראתי את צורת הניסוח של הסניגורתי הנכבדת, הבנתי למה. הסניגורית היא זו שהטביעה את המונח "חינוך מחדש בכפייה" ואיך שקראתי את זה, עלו לי תמונות מהסרט "התפוז המכאני".
    ברגע שמתחילים בזה, הסכר נפרץ ומי יודע מה יהיה השלב הבא...


    ועכשיו לדעתי הכללית:
    במקום למסד את הזנות ובכך לוודא שניתנים שירותי בריאות לזונות, לקיים שליטה במחלות מין, לצמצם את היקף הסרסרות, אולי גם לצמצם את היקף הסחר בבני אדם לצורך הזנות (הואיל וינוהל מעקב אחרי הזונות) ולא פחות חשוב מכך (למדינה) – לקבל מיסים לקופת המדינה כתוצאה מרווחי הזנות ועקב כך, לנהל את הדיון הקשה (אבל לטעמי, הנדרש) בעניין הזנות בישראל, בוחרים חברי הכנסת הנכבדים להמשיך ולתקוף את כולם חוץ מאת הזונות עצמם/ן, בגלל שהם חושבים שהציבור יגיב להצהרה פופוליסטית ש"הזנות הינה תופעה שלילית מיסודה".
    פשוט נהדר...

    נ.ב.
    אני מתכוון לשלוח לכל אחד מחברי הכנסת הנ"ל דוא"ל המפנה אותם לפוסט זה. מעניין אם מישהו מהם יטרח להגיב...

    עודשף.