למה לא כתבתי בחודש האחרון - ו"קפה איטליה"-ביקורת מסעדה

אז למה לא כתבתי בחודש האחרון באמת?

התשובה לזה (כמו לכל דבר בחיים) מחולקת ל-3:

1. מחשב
2. משפחה
3. תחביבים

נתחיל במחשב –

ובכן נשרף לי המחשב (טוב, רק הלוח אם). ולקח שבועיים לתקן אותו (טוב, היו חגים), מסתבר שהוא נשרף "רק" 3 ימים לפני שנגמרת האחריות (שבכלל לא ידעתי שיש לי) אז לקחתי אותו מהר מהר לחברה שבה קניתי אותו והם תיקנו אותו ללא כל תשלום ובצורה מקצועית. בקיצור – כל הכבוד להם שנתנו שירות מנומס, איכותי ויעיל כמו שבדרך כלל לא נותנים בישראל. – אז הנה איזכור לטובה: אספירקום -

http://www.espir.co.il

מגיע להם שאפו.

נמשיך במשפחה –

אז יש לי ילדים וגם הם (תודה לגדעון סער) היו בחופש איזה שבועיים רצוף (מרגיש כמו שנתיים), במהלכן החליט הפושע הקטן שלנו להתגלגל במדרגות (מה שנתן לנו לילה אחד בלי שינה, ולמחרת חטף וירוס בטן (שדימה סימפטומים של פגיעת ראש ולכן התחבר להיסטריה של הלילה הקודם) – בקיצור, לא ישנו כמו שצריך איזה שבוע (כי הוא העביר את זה לגדולה שאח"כ העבירה את זה לזוגתי ורק אני לא חליתי).

ונסיים בתחביבים –

אני צלם חובב (למי שלא ידע) ובזמן האחרון אני התחלתי קורס בבי"ס לצילום במרכז הארץ (עוד על כך בהמשך) – וזה ממלא את זמני.

באם מישהו רוצה לראות את הגלריות שלי – הוא מוזמן (אני נמצא בפליקר תחת שם המשתמש

odchef:     http://www.flickr.com/photos/odchef)

עם כל זאת, הספקתי לצאת בערב אחד בשבוע שעבר לאכול עם זוג חברים וזוגתי שתחייה במסעדה תל אביבית ידועה בשם "קפה איטליה."

ולכן, באופן חד פעמי במיוחד, אשלוף את הפינצטה ואשתף אתכם בחוויה המרנינה הזו:

קפה איטליה (או למה אי אפשר לבנות מסעדה רק על בישול נכון של פסטה).

נתחיל מההתחלה – קבענו להיפגש עם חברים (זוגתי, אני, חבר ואשתו ההריונית שאז הייתה בחודש תשיעי והיום כבר ילדה) בקפה איטליה. עכשיו אדגיש שאנו הורים עייפים ועצלנים, אז לצאת בערב למסעדה זה אירוע יוצא דופן.

הגענו לקפה איטליה בשעה היעודה, היה קצת קשה למצוא אותה הואיל והיא לא נמצאת בידוק על רחוב קרמניצקי, אלא פונים מקרמניצקי לרחוב אחר שבו היא נמצאת (ובקושי יש חניה בחינם באיזור-אז חנינו בחניון שאם קונים בסופר שלידו –משלמים פחות על החניה). ואני נכנסתי ראשון (האשה ניצלה את ההזדמנות לקפוץ לסופר). הובילו אותי לשולחן ושם ראיתי את כל הסכו"ם בערימה ואת כל הצלחות, המפיות והכוסות בערימה. הבנתי את הרמז וסידרתי את השולחן לפני שכולם הגיעו. אציין שאם הייתי רוצה לסדר לעצמי את השולחן – הייתי נשאר בבית. אני לא אוהב גימיקים מטומטמים כאלו במסעדות. שירות צריך לתת אחרת למה גובים על זה שירות (וסידור שולחן הוא חלק מהשירות).

לא זו אף זו שכאשר סידרתי את הצלחות ראיתי שאחת מהן הייתה מלוכלכת.

ואז היה לי פנאי לעיין בתפריט.

אני מאד אוהב משחקים בטרמינולוגיה בתפריט, במיוחד כשלוקחים מנה עם שם ידוע ועושים ממנה משהו שהיא לא.

דוגמה אחת - "קרפצ'יו גבינת מוצרלה". 

בלי קשר להסכמה בישראל, שאינה תקפה בשאר העולם, שקרפציו הוא כל דבר ביקום שפרסו אותו דק דק. עכשיו גם משנים את המוסכמה שקרפצ'יו הוא משהו אדום, (המקור לשם קרפצ'יו הוא שהשף שהמציא את המנה המקורית (שמורכבת מבשר , דרך אגב) ראה שהיא דומה להפליא לציורים של אמן איטלקי בשם ויטורה קרפצ'יו. אז עכשיו החליטו לחתוך לי מוצרלה דק ולקרוא לזה קרפצ'יו, שיהיו בריאים.

Vittore Carpaccio - the miracle of the relic of the true cross on the rialto bridge

עוד דוגמה היא נושא ה  “Carne”:

Carne הוא בשר באיטלקית (מו) ו- Pollo (קוקוריקו) הוא עוף אז מדוע קוקוריקו מופיע תחת מו בתפריט? - לשף הפתרונים.

בסופו של דבר הזמנו את המנות הבאות:

מיקס פטריות מוקפצות בשמן זית (36 ₪)

כבדי עוף על סלט מתובל בוויניגרט פטל (46 ₪)

2 קרפצ'יו (בשר) שמשום מה הוגש עם גורגונזולה(שהייתה מלוחה מאד) (52)

מיקס פירות ים (46 ₪ - הוחזר וזוכה).

תוך כדי ההזמנה דאגה המלצרית לגרד בעקב שלה למול פנינו, חוויה מרנינה מאין כמותה.

הגיעו הראשונות:

המיקס פיטריות נזרק עליי על ידי מלצרית כלאחר יד ונחת על השולחן בקול בום רועם שגרם לכל הסועדים להפנות מבטם אליי. בפטריות היה חסר תיבול בכלל ומלח בפרט ואף הייתה בו פטריה שרופה ושום שרוף שנתנו טעם לוואי מריר לכל המנה. בסך הכל בכל המנה היו בערך 4 פטריות שונות פרוסות ומטוגנות. בקיצור – איך הם לא מתביישים להוציא מנות כאלו, ועוד לגבות עליהם 36 ₪ (זה 9 ש"ח לפטריה! ועוד אחת שרופה).

כבדי העוף – היו טעימים ועשויים כמבוקש (וול דאן לאישה בהריון) הוויניגרט היה טעים.

הקרפצ'יו – היה בסדר, הגורגונזולה הייתה מלוחה עד כמעט בלי שאת.

והמיקס פירות ים – זה המקום להגיד שמי שהזמינה אותו הבהירה למלצרית שאינה יכולה לאכול דבר חריף. הוא היה חריף ובהחלט לא התאים למי שהצהירה באוזני המלצרית ש"כרוב לבן חי חריף לי". המנה הזו הוחזרה למטבח ובמקומה נלקחה עיקרית אחרת. המלצרית הזו הייתה מנומסת ולקחה את המנה ללא כל בעיה.

יחד עם אלו הזמנו פוקצ'יה שהייתה מלאה בשמן וגרמה לכל הידיים שלנו לשמנוניות יתרה.

בשלב הזה (לאחר הראשונות) הזכרנו שאחת מאיתנו הזמינה קוקטייל ולא קיבלה אותו.

הוא הגיע, היה איום והוחלף בקוסמופוליטן בינוני מינוס- לימוני ומדולל (בהחלט לא שווה את ארבעים השקלים שלקחו עליו).

לעיקריות הזמנו:

פפרדלה אספרגוס וגורגונזולה (58 ₪)

טליאטלה פטריות ושמנת (56 ₪ - בלי שום בושה!)

פנה ארביאטה (52 ₪)

וטליאטלה ברוטב רוזה והאם(שממש לא הורגש) (56 ₪).

אפתח ואגיד שבכל המנות, ללא יוצא מן הכלל, הפסטה הייתה עשויה בול.

עכשיו לגופן של מנות:

פפרדלה אספרגוס וגורגונזולה – הייתה המנה הכי טובה בשולחן אפשר להגיד שהיא המנה המנצחת של הערב אבל זה יהיה כמו להגיד שמזדה 323 שנת 95 מנצחת 3 סובארו פשע במרוץ.

טליאטלה פטריות ושמנת – אבהיר משהו, להכין טליאטלה עולה משהו כמו, אולי 3 ₪ למנה (במיוחד כמדובר בגודל המנות שהם הגישו) וקופסת פטריות שמפיניון עולה היום בערך 7 ₪, אז איך לעזאזל, בשביל מנה שהיו בה טליאטלה ואולי רבע קופסה של פטריות שמפיניון לוקחים 56 ₪?!, ויובהר – היו  מעט מידי פטריות, השמנת עצמה הייתה דלילה (היינו, לא בושלה להסמכה) ומעט מידי מלח (ובלי שום תבלין אחר לטעמי).

פנה ארביאטה – תראו, אמרתי כבר שאני אוהב חריף. אבל זה היה באמת חריף ולא פיקנטי כמו שפורסם (ובאמת כשחברנו הגיע לסוף הצלחת, נשארו שם כמה פלחים של פלפל חריף), מלבד זאת – המנה הייתה סבירה.

וטליאטלה ברוטב רוזה – מ, מ-ל, מ-ל-ו, מ-ל-ו-ח! וכשאני אומר מלוח – זה באמת מעיד על משהו. מלבד זאת, לא היה שום דבר מיוחד במנה (חוץ מזה שההאם כמעט לא הורגש). ושוב, לקחת סכום כזה על מנה שבעצם אין בה כלום חוץ מפסטה, שמנת, קצת רסק עגבניות ו(אולי) רבע פרוסה של האם – זה פשוט ביזיון בעיניי.

לסיכום העיקריות, הפסטה הייתה על דנטה, הרטבים היו מתחת לכל ביקורת והמנות היו קטנות (המחירים כמו שהובהר, היו גדולים). 

לכל זה יכולתי אולי עוד לסלוח עד לקינוחים.

אני ראיתי טירמיסו בתפריט, וכשאני רואה טירמיסו – אני חייב להזמין.

זוגתי ראתה משהו שנראה כמו קנולי יוצא מהמטבח והפנתה את תשומת ליבי, וכשאני שומע "קנולי" אני חייב ל- “leave the gun, take the cannoli”.

אז אמרתי לעצמי, אולי יצא משהו טוב מגודל המנות המצומצמם, אוכל לאכול שני קינוחים שאני אוהב.

שאלנו בפירוש את המלצרית עם הקנולי הוא קנולי אמיתי (ואפילו הסברתי לה שקנולי אמיתי באמת מטוגן, רחמנא ליצלן, בשומן חזיר) ושאלנו בפירוש עם הבצק הוא בצק קנולי או בצק עלים.

הבטיחו לי שמדובר בקנולי אמיתי.

אז זהו שלא – במקום קנולי, קיבלתי גלילת בצק עלים ממולאת בקצפת ודובדבן מסוכר וחצי.

קנולי אמיתי, למי שלא יודע, הוא גלילת בצק מטוגנת בטיגון עמוק, ממולאת בקצפת וריקוטה ומגוון פירות יבשים (אננס, משמש, פפאיה ולעיתים רחוקות גם דובדבנים). בקיצור – המרחק של זה מקנולי זהה למרחק של קפה איטליה מאיטליה.

אמרתי לעצמי – אולי עוגת הטירמיסו תהווה את התיקון?!

יוק.

קיבלתי שליכטה אלכוהולית מידי (הביסקוטי הוספגו באלכוהול מחוזק במשהו, אבל לא מספיק זמן כי במרכזם היו יבשים כמו המוות) והטעם של הקרם היה ממש לא משהו. לא טרחתי לקחת יותר משתי כפיות כדי להבין שאין טעם לבזבז על זה קלוריות וחבל שבזבזתי על זה כסף.

זוגתי החליטה שהיא מזמינה פנה קוטה אבל אף אחד לא אמר לה שזו פנה קוטה הפתעה. מה הייתה ההפתעה, אתם שואלים? חתיכה בעובי של 0.5 ס"מ ואורך של 1 ס"מ של גרידת לימון שישבה וחיכתה שינגסו בה, בתוך הפנה קוטה.

ההריונית הזמינה עוגת שוקולד שהייתה – עוגת שוקולד ותו לא.

בקיצור – האוכל – לא

השירות – פעם כן פעם לא

המחיר – ממש, אבל ממש לא!

קפה איטליה:

קרמניצקי 6 תל אביב, טל: 035612888