יום שישי, 24 ביוני 2011

יום טיול במחנה יהודה

אם תהיתם לאן נעלמתי, אז לא נחטפתי על ידי חייזרים (עדיין) ולא נסעתי להודו לוויפאסנה של חודש... פשוט עוברת תקופה עמוסה כרגע. ובין לצלם, לאכול, לבשל ומה לא, אני מוצא את עצמי עם פחות ופחות זמן לכתוב.
אבל אני מנסה לשנות את זה.
בתור ילד, אני זוכר כמה פעמים שהייתי הולך עם אבא שלי ביום שישי לשוק מחנה יהודה (אני יודע שאוהבים למתג אותו כמחניודה אבל זה אולי קיצור כתיבה יפה, אך הדרך הנכונה לבטא את זה זה מחנהיודה – עם הטעמה על ה"מח" ועל ה-"יו" וללא הה' שנמצאת במילה "יהודה"). בכל מקרה, לא הלכנו הרבה לשם (כי אבא שלי אהב ללכת לבד – אני הייתי מאט אותו) אבל גם כשלא הלכתי, תמיד הייתי נקרא לעזור בסחיבת הקניות במדרגות (קומה שלישית, בלי מעלית). ללכת עם אבא שלי תמיד הייתה חוויה, איכשהו הוא הכיר את רוב המוכרים, ידע תמיד איך לבחור את הפירות והירקות הכי טובים ולא התבייש (וגם אף אחד לא אמר לו כלום כשהוא עשה את זה) לקחת איזה אפרסק מאיזה דוכן ולאכול אותו (ואם האפרסק היה טוב, אז היינו עוצרים פתאום, חוזרים אחורה וקונים קילו אפרסקים). עם הזמן חלק מהיכולות הטכניות של אבא שלי עברו אליי (אני יודע איך לזהות את המנגו הכי טוב בדוכן תוך פחות מ-15 שניות). והקסם של השוק נשאר.
כשהייתי סטודנט והתחלתי להתעניין בבישול, הייתי הולך לשוק ביום שישי לקנות תבלינים וירקות. עם הזמן גיליתי שככל שהשעה מתאחרת בשוק, המחיר של דברים מסויימים יורד (ב-16:00 כבר אפשר לקנות קילו מלפפונים בשקל). ונחשפתי יותר לשוק העיראקי (שהיום הוא זה שיותר מזכיר לי את מחנהיודה של ילדותי) ולשחקני השש-בש שיושבים בו ברחבה.
ואז, לפני שבוע-שבועיים, חשבתי על משהו.
מעולם לא ראיתי את השוק בבוקר, ממש כשהוא מתחיל להתעורר.
צריך להסביר שבד"כ בשווקים בעולם (ואני זוכר את זה כשלמדתי בישול) השווקים מתעוררים הרבה לפני בני האנוש הרגילים. אם זה כי צריך לסדר סחורות ואם זה כי הקניינים של המסעדות צריכים לקנות את המצרכים ליום המחרת כמה שיותר מוקדם (אני זוכר כשהייתי ב-billingsgate fish market בלונדון, השוק נפתח ב-03:00 בבוקר, לקניינים של מסעדות ומלונות וב-05:30 לשאר בני האדם וב-09:00 כבר לא הייתה שם נפש חיה, חוץ מהמנקים) אז החלטתי להגיע לשוק מחנהיודה ביום שישי שעבר בשעה 6:00 בבוקר.
אני חייב לציין שכשהגעתי, השוק היה ריק כמעט לגמרי מאדם.
לאט לאט החלו להגיע בעלי באסטות, ולפתוח את היום, לפרוק משטחים שהונחו באמצע השוק ולסדר את הבאסטות שלהם.
אם זה לסדר דברי מאפה:


F/5  1/30s











או לסדר פיצוחים


F/6.3
1/50s
















או פירות, ירקות ודגים




F/20
1/1.3s









וכשכל זה נגמר, והשוק היה ערוך ומוכן למסדר הלקוחות, יכולתי להתחיל לצלם (קצת) אוכל...



F/10
1/13S
















F/5.6
1/13 s
















F/5
1/160s

















F/7.1
1/60s
 (ואם למישהו יש מתכון עם קולורבי – נא להעביר לי אותו)







בנוסף, יצא לי לצלם קצת פירות ותבלינים גם.



F/5
1/40s

















F/5.6
1/125s

F/4.5
1/25s

וגיליתי שעכשיו העונה של ה-
F/5.6
1/13s

לצערי, הייתי צריך לעזוב בסביבות 11:00 (הרבה לפני שעת השיא של השוק בשישי), אבל אני אחזור לראות את ההמולה של הצהריים בשוק, כשתהיה לי הזדמנות.
אז אלו קורותיי מהשבוע האחרון... אשמח להערות/הארות (ובמיוחד מתכונים של קולורבי).
 *כל התמונות צולמו בניקון d7000*

יום חמישי, 16 ביוני 2011

על היחסים בין מזכירות לעו"ד – חלק שני או – An ode to the Secretary.

הואיל ובחלק הראשון התמקדתי בכל הרע בעולם המזכירות (וכוח העזר בכלל) במשרדי עו"ד, אז בחלק הזה אתמקד בטוב. רק הערה - ככלל, אני לא מתכוון לנקוט בשמות בבלוג הזה (במיוחד כשאני מציין דברים רעים). לצערי, הכלל הזה חל גם במקרה בו אני כותב דברים טובים על סוגים מסויימים של אנשים (או אנשים בכלל).
כמו שכתבתי בעבר, נתקלתי במהלך שנות עבודתי בערב רב של מזכירות, אלה חולקו לארכיטיפוסים שונים ולמרות שבערך 90% מכל המזכירות שנתקלתי בהן היו שייכות לארכיטיפוסים השליליים היו כמה שהוכיחו שאפשר גם אחרת, בלי תככנות, בלי לזמום ובלי להתחמק מעבודה ואחריות. לאלו ברצוני לשיר הלל (תוך ביאור 2 ארכיטיפוסים של מזכירות)...

היעילה – בארכיטיפוס הזה נתקלתי במשרד הראשון שעבדתי בו. היא יודעת את העבודה, איכפת לה שהעבודה תתבצע בצורה איכותית, נקייה ומהירה (לפעמים על חשבון קשרי אנוש). היא מתייחסת בכבוד (הראוי) למי שהיא עובדת איתו ודורשת (ובד"כ מקבלת) כבוד בהתאם. היא תעשה מה שביקשת בזמן שביקשת ואתה יכול להיות בטוח שזה יתבצע על הצד הטוב ביותר.

האיכפתית – להבדיל מהיעילה, שממוקדת על המקצועיות ואיכות העבודה (שלה ושל עו"ד עימו היא עובדת) האיכפתית ממקדת את עניינה בעו"ד עימו היא עובדת. תוך כדי כך היא משקיעה את מירב מאמציה כדי שלעורך הדין שעובד איתה יהיה הכי נוח שרק אפשר לעבוד איתה. הרבה פעמים זה פשוט נובע מטוב לב (וחשוב לי להבחין בין זה לבין לקקנות תחת פשוטה, האיכפתית תהיה איכפתית גם כלפי עורך הדין הכי זוטר שעימו היא עובדת ולא רק כלפי השותפים והיא עושה את זה כי באמת איכפת לה).

ועכשיו [עוד] מילה טובה אחת [ממוענת למזכירה שהכי נהניתי לעבוד עימה ואני מתגעגע אליה עד היום]...

אני לא יודע אם את קוראת את הבלוג הזה אבל רק רציתי להגיד לך שהיה לי כיף נורא לעבוד איתך, עזרת לעשות את העבודה המוטרפת (והקורעת) שלי במקום ההוא לנסבלת. ובכלל – היית בן אדם [ואתם הקוראים, לא יודעים כמה זה נדיר לפגוש בבן אדם במשרד עורכי דין]. בנוסף, היית אות ומופת למקצועיות ולאנושיות ואני מאחל לך רק טוב בהמשך חייך – כי מגיע לך רק טוב. תמשיכי לעמוד איתן.

פריזB


לאור כך – אני מקדיש את התמונה הבאה לך:

 צולם ב- d7000
f/5.6, 1/800s

יום שני, 13 ביוני 2011

על היחסים בין מזכירות לעו"ד – חלק ראשון

טוב, מדובר בנושא כל כך טעון ומסוכן שאני אחלק אותו ל-2, הטוב והרע (או הטובות והרעות). נתחיל ברע (ומי שחושב שזה לא מדבר עליו/אליו מוזמן להתעלם מהקטע הזה).
האמת היא שהמטרה של הקטע הזה היא להבהיר לכל מי שחושב שעבודה במשרדי עו"ד בעצם אומרת שאתה יושב על התחת/רץ לבית משפט כל היום ומאחורייך ישנה מזכירה המשרתת את צרכיך הפקידותיים [במאמר מוסגר אציין שאם אתה עובד בחברה – אין לך בד"כ מזכירה אלא אם אתה היועץ המשפטי של שופרסל].

אז זהו שלא... [ואם אתה עובד ביגאל ארנון – אז ככה חיים ה-99% האחרים...]

כשהתחלתי את חיי המקצועיים כעו"ד, רציתי לראות מה זה ליטיגציה [אמנות ההופעה בבתי משפט] (הרי התמחיתי במשרד של ליטיגטורים ברמה הגבוהה ביותר). אבל כשתמחיתי ראיתי כמה זמן לקח לעו"ד עד שהם הורשו לעמוד בבית המשפט ולטעון, לחקור עדים וכו'. הואיל ומעולם לא הייתי טיפוס סבלני, החלטתי ללכת למקום שבו יזרקו אותי למים הכי מהר, היינו – נזיקין (תאונות דרכים, תאונות, נזקים, ביטוח ועוד) וכמובן – ביום השני שלי במשרד כבר הייתי בישיבת הוכחות וחקרתי עדים (עוד על כך בהמשך). ובמשרד הזה נתקלתי לראשונה בארכיטיפוסים של המזכירות שעובדות במשרדי עו"ד (טיפוסיות ל-99% ממשרדי עורכי הדין) והזדעזעתי.
האמת שהיום (אחרי 2 משרדי עו"ד נוספים וחברה אחת) אני מבין שלא הייתי צריך להזדעזע, הרי מעטים האנשים שהולכים להיות מזכירים/מזכירות, ועוד במשרדי עו"ד. האיכותיים שביניהם הם בדרך כלל בדרך למשהו אחר – לומדים לתואר, פסיכומטרי או מיד אחרי צבא...
בכל מקרה, להלן הארכיטיפוסים בהם אני נתקלתי (אתם מוזמנים להוסיף עוד), יש לציין שבדרך כלל כל מזכירה מורכבת מיותר מארכיטיפוס אחד.

הרכלנית - אין דבר שקורה במשרד שהיא לא יודעת. היא יודעת מי בוגד באשתו ועם איזו מתמחה, היא יודעת לאן נוסעים לטיול השנתי של המשרד. אבל את כל זה היא יודעת רק לשם הידיעה (לפעמים הארכיטיפוס הזה חופף לארכיטיפוס של "הבוחשת") כי ידע הוא כוח.

הבוחשת – ידה בכל, היא מודעת לכל מה שקורה (מתוקף תפקידה) ונמצאת בקשרים מצויינים עם הרכלנית, היא זו שתגרום לזה שבגד באשתו עם המתמחה להיות מפוטר מהמשרד, בדרך כלל יש בה מן הזדון והיא משחקת באנשים כי היא נהנית מהכוח של לשחק באנשים.  

הפוליטיקאית – זו שמנסה להיות בסדר עם כולם ותוך כדי זה לקדם את ענייניה, בקיצור, רוב המזכירות (ולמען האמת – רוב בני האדם).

מקטינת הראש – ארכיטיפוס שנתקלים בו בעיקר בענייני עבודה – היא לא רוצה לעבוד ולכן אם אתה מבקש ממנה להדפיס משהו, היא תדפיס את זה אות-אות וזה ייקח לה שבוע (היא גם לא תתקן שגיאות כתיב אם יש)- כי היא עושה את המינימום האפשרי בשביל שעורך הדין שאיתו היא עובדת יתייאש וייעשה את זה בעצמו בפעם הבאה.

המחבלת – ארכיטיפוס זה הוא הקצנה זדונית של "מקטינת הראש". המדובר במזכירה אשר תחבל במה שנתבקשה לעשות בכדי שלא יפנו אליה בפעם הבאה (ונתקלתי באחת שלקחה את זה לקיצון) – היא תזרוק את בקשת הארכת המועד שלך לפח בדרך לפקס ותחזור אליך אחרי שעבר המועד ותאמר "אני לא יודעת איפה זה".

המקופחת – כל המזכירות (כמעט) חושבות שהן מקופחות. הבוס מקפח אותן, הן לא מקבלות מספיק כסף בשביל מה שהן עושות, לא מתייחסים אליהן יפה. זה לא משנה אם הן יושבות כל היום ופותרות תשבצים או אם הן מתזזות את נשמתן בעבור לחמן, הן מקופחות. אני לא אשכח איך במשרד הראשון שעבדתי (היה לי חדר ליד החדר של הבעלים של המשרד והיה נהוג לשבת בו עם דלתות פתוחות) הייתה מזכירה שנכנסה לחדר של הבוס והתחילה לצעוק עליו שהיא לא מרוויחה מספיק, [כמובן שהיא עבדה ¾ מכמות השעות שכל עורך דין אחר עבד במשרד] ושהיא חושבת שמגיע לה עוד, הבוס ענה לה (בצעקות) שהיא מרוויחה יותר מכמה וכמה עורכי דין במשרד, היא צרחה עליו בחזרה "יותר מאיזה עורך דין במשרד אני מרוויחה?"  תנחשו איזה שם נתן לה הבוס... [אדגיש שאם הם לא היו צורחים, באמת שלא הייתי שומע את השיחה הזו]

חשוב לציין את היחס של הבוסים (השותפים במשרד) למזכירות, הבוסים, בעברית צחה, ישקו לעכוזיהן של מזכירותיהן ויעדיפו אותן (בכל הזדמנות) על פני עורכי הדין השכירים. זאת משום שהשותפים יודעים (או חושבים שהם יודעים) שעורכי דין איכותיים שיעשו את העבודה הם יצליחו למצוא בקלות, אבל מזכירות שילמדו איך להכין להם את הקפה שהם אוהבים – הם לא יצליחו למצוא. המזכירות מצידן דואגות לדעת בדיוק איך השותפים אוהבים את הקפה שלהם, בכדי לעודד את תפישת העולם הזו. דבר שמייצר אנטגוניזם (קל) מצד עורכי הדין השכירים (שגם ככה דמם מותר על ידי השותפים).

ועכשיו, סתם בשביל להנעים את זמנכם - הנה תמונה שצולמה לאחרונה על-ידי:

צולם בניקון d7000
F- 4.5, T- 1/1000s

יום שלישי, 7 ביוני 2011

לוביה...

ללא ספק אחת מהקטניות המקופחות, המוכות, והעצובות (הרי לא סתם קוראים להן באנגלית – black eyed peas)...
אז לא מזמן קניתי בשוק מחנה יהודה שקית עם קילו לוביה יבשה (כי מישהי אמרה לי שאנחנו לא אוכלים מספיק קטניות בבית) ובאמת חיפשתי מה לעשות איתה ולא ממש מצאתי שום מתכון חוץ ממשהו שנקרא – Hopping John (וזה לא המתכון שיפורסם כאן).
אז החלטתי לאלתר קצת על מתכון לשעועית ברוטב עגבניות, שפשוט "שכב" לי בבית. ואחר כך לעשות סדרת צילומים ללוביה...
אז הנה המתכון:

לוביה ברוטב עגבניות
500 גר' לוביה שהושרתה 18 שעות, (מבושלת במים עם 2 עלי דפנה, מלח ופלפל).
3 כפות בצל קצוץ דק,
6 שיני שום כתושות
2 עלי מרווה קצוצים דק,
גבעול זעתר טרי,
0.5 כפית טימין יבש,
4 גבעולי אורגנו טרי ( מ-2 להוריד עלים ולקצוץ את העלים דק),
3 פרוסות סלמי קצוצות דק.
20 מ"ל שרי,
50 מ"ל שמן זית,
1 כף רסק עגבניות,
300 גר' עגבניות מרוסקות (אפשר מקופסה),
2 כוסות מים,
1 שפריץ טבסקו

במחבת גדול:
מאדים (seur- sweat) על אש בינונית בשמן זית 3 כפות בצל קצוץ דק יחד עם 6 שיני שום כתושות, 2 עלי מרווה קצוצים דק, גבעול זעתר טרי, 0.5 כפית טימין יבש, 4 גבעולי אורגנו טרי ( מ-2 גבעולים להוריד עלים ולקצוץ את העלים דק) ו-3 פרוסות של סלמי (קצוצות דק), כשהבצל נהיה שקוף, מוסיפים 20 מ"ל שרי ומגרדים את תחתית המחבת. כשהשרי כמעט התאדה לחלוטין, מוסיפים 1 כף רסק עגבניות ומטגנים עם הרסק כ-5 דקות (זה עוזר להוציא קצת מהחמיצות שלו). אחר כך מוסיפים 300 גר' עגבניות מרוסקות (אפשר מקופסה), 2 כוסות מים ושפריץ יפה של טבסקו (כמו שכתוב על האריזה – a little of it adds a lot of flavor, a lot of it adds a lot of life).
מבשלים עד שכמעט לא נשאר נוזלים, מוציאים את 2 גבעולי האורגנו שלא הורדנו מהם את העלים וקצצנו והנה התוצאה:




בקשר לתמונה (כי אני עכשיו מתחיל להתעניין גם קצת בזה...):

התמונה צולמה ב- Nikon D90 עדשה- 18-55VR, צמצם: F/5.6, זמן- 1/100s

יום רביעי, 1 ביוני 2011

למה הבחירות ללשכת עורכי הדין לא מעניינות (כמעט) אף אחד.

טוב, אני מזהיר מראש – זה הולך להיות קצת rant (כמו שאומרים באנגלית).
אז למה הבחירות ללשכת עורכי הדין לא מעניינות את מי שלא עורך דין זה ברור – הם לא עורכי דין.
אבל למה הבחירות ללשכת עורכי הדין לא מעניינות את עורכי הדין עצמם (ואני כולל את עצמי כאן)?
הסיבה היא פשוטה, רוב עורכי הדין הם כולירות, המשמעות המתבקשת היא לא שבגלל שהם כולירות לא אכפת להם, אלא שבגלל שהם כולירות, הם אפאטיים, כי הם יודעים שלא משנה מה יקרה בבחירות, תמיד יהיה כולירה בראשות הלשכה.
אתם חושבים שאני טועה?
בוא ניתן דוגמה קלה מחיי.
לפני הצבא, עבדתי בבורגראנץ' והרווחתי 25 ש"ח לשעה (עבדתי 5 משמרות בשבוע, 8 שעות כל משמרת-160 שעות בחודש).
בהתמחות שלי הרווחתי 5,500 ש"ח ברוטו לחודש (לפני מס, ביטוח לאומי וכל זה) ועבדתי כל יום מ-9 עד 19:00 (10 שעות ביום כפול 22 – 220 שעות עבודה בחודש – שכר ממוצע לשעה של – 25 ש"ח לשעה).
אחר כך עבדתי בתור ליטיגטור במשרד נזיקי, שם הרווחתי 6,500 ₪ לחודש, עבור שעות דומות.

ואז עברתי לתחום המסחרי נטו, באחד מ-20 המשרדים הגדולים בארץ. במשרד הזה היו חודשים שעבדתי 320 שעות בחודש ויותר (בכל מקרה לא ירדתי מ-260 שעות בחודש), והרווחתי (ברוטו) 13,000 ש"ח (היינו- כ- 40 ש"ח לשעה ברוטו, בנטו זה יצא כמעט כמו השכר לשעה שלי בבורגראנץ'). עכשיו בכנות, אני הייתי מוותר על חלק מהכסף בשביל שעות יותר נוחות, כי בשנה אחת יצא לי לא לראות את הבת שלי במשך חודשיים.

ומי שחושב שהיו לי אפשרויות אחרות – טועה, אתה לא יכול לעזוב באמצע, כי העבודה צריכה להתבצע, אתה יכול רק להתפטר, ואז יבוא מישהו אחר אחרייך והוא ייעשה את העבודה. אז לעורכי דין צעירים (וגם וותיקים לפעמים) יש תקופות שבהן הם עובדים כל הלילה במשרד, חוזרים בבוקר הביתה, מתקלחים, מתלבשים וחוזרים למשרד.
כמובן שזה לא קורה בכל המשרדים הגדולים, בחלקם פשוט יש מקלחות לעובדים כי ההישארות במשרד היא כבר ממוסדת לחלוטין (אני אפילו שמעתי שמועה על אחד מחמשת המשרדים הגדולים  שהשותפים ניהלו בו דיון האם לשכור שטח נוסף שישמש לשינה של עו"ד שלנים במשרד).

זה לא חיים.

ואתם חושבים שראשי הלשכות לא יודעים על זה?

יודעים גם יודעים. יותר גרוע, חלקם אפילו באים ממשרדים שבהם זה הנוהל (והם הנהיגו נהלים כאלו). והם גם לא מתביישים להצהיר על כך בריש גלי בפני מועמדים לעבודה!

אז למה באמת הבחירות לא מעניינות אף אחד?
אולי התשובה היא כי "עורכי הדין הפשוטים" לא יכולים להרים את הראש למספיק זמן מעל המים בכדי שיהיה להם אכפת, כי הם עד כדי כך טובעים בעבודה.

אז למה בכל זאת כתבתי את כל זה (כי הרי גם אותי זה לא מעניין)?
כי אם יש משהו שמעצבן אותי זה דואר זבל, ואני מקבל לאחרונה בערך 5 דוא"לי זבל ליום ממתמודדים שונים שחושבים שהם הדבר הכי טוב ללשכה ולעורכי הדין וכל השאר כולירות, כשאף אחד מהם לא באמת מדבר על הבעיות שקיימות ומציקות לציבור עורכי הדין כיום (רמת המקצוע, טחינה עד אפר של עו"ד צעירים בשכר רעב, המצב של בתי המשפט, עומס תיקים, קיום דיונים אחר הצהריים, הצפת המקצוע, איכות השופטים ועוד). אלא הם מעדיפים להתמקד בדברים כמו "פרנסה לנערות ליווי – עוד הישג של גיא-רון" (אז כן, ליו"ר הלשכה היה איזה עיתון שמכר שטחי פרסום למודעות ליווי, ביג דיל, זה לא - לא חוקי). [ואני רוצה להבהיר – הסיבה היחידה שפתחתי את הודעות המייל זבל האלו הם בשביל שאוכל לכתוב כאן למה הן מתייחסות].

בקיצור – גם הפעם, אני לא הולך להצביע לבחירות האלו.